לרוץ ולהישאר בחיים
- Eran Suss
- 9 ביולי 2024
- זמן קריאה 6 דקות
עודכן: 13 ביולי 2024
נכתב בשנת 2018 כמאמר עבור Marathon du Mont Blanc
אני רץ מגיל 15.
לבית הספר וחזרה.
אז, הבנתי, מבלי לדעת, שיש בריצה איכות מדיטטיבית- להגיע לבית הספר נקי ממחשבות, רענן ושמח.
ובדרך חזרה הביתה, להשיל את כל תסכולי היום, מחשבות וטרדות ולהגיע הביתה, כשהזעתי את כל אלה והוצאתי מתוכי.
המשכתי לרוץ כדרך חיים.
10 ק״מ 4/5 פעמים בשבוע, ללא מוסיקה. נותן למחשבות, לתכנונים, לחששות, למשאלות להתמוגג אל תוך שבילי הריצה ולהשאיר לי חופש בחירה בדרך.
בגיל 40, עשיתי את התחרות הראשונה שלי.
חצי מרתון ״עין גדי״. הרגשתי מסופק, כשכל החיים לפני כמו גם שיאי הריצה והדרך לרוץ בה.
לקראת גיל 50, הצבתי לי כיעד לעשות את מרתון טבריה.
אולם, כחודש לפני התחרות נפצעתי פציעה בגיד אכילס ונאלצתי לדחות את היעד, בכדי להתרכז בריפוי וחיזוק הגיד והגוף.
האדם מתכנן ואלוהים... צוחק! האמנם?
הו כי אז, לפני שמונה שנים וארבעה חודשים, ב-24.1.2010, התהפכו עלי חיי!
היום, אני בן 58, אז, ביום שהפגיש בין שמחה עילאית לרגעים מצמררים, הייתי לקראת חגיגת שנת ה-50 שלי.
בשעה 22:30, חזרנו הביתה, אשתי ואני ושלושת ילדיי, שהיו אז בני 13,10,7 מחגיגת בר המצוה של בני הבכור.
זה היה טיול למדבר יהודה, לשם הזמנו את כל המשפחה וחברים קרובים לעשות סנפלינג בנחל תמר בערבה ולאחר מכן, לארוחת בשרים מפנקת בשטח עם פעילויות, שאת כולן אנחנו ניהלנו ואירגנו.
היה זה ארוע מרגש בעוצמות אדירות, שלא נשכח לעולמים!
בשעה 24:00 בלילה פרשנו לישון, אחרי שחלקנו, כל אחד מזוית עינו, את החוויות המופלאות שפגשנו.
מאושרים עד הגג נרדמנו, אשתי ואני, מחובקים.
עוד היא הספיקה לומר לי שהיא אוהבת אותי ותודה על היום המופלא הזה!
בשעה 03:00 לפנות בוקר, אשתי התעוררה, כשהיא מרגישה שאני מתחיל לרעוד ולפרכס פרכוס מלא.
מבלי להתבלבל ולאבד עשתונות, בתושיה רבה, ללא איבוד כל רגע יקר, הזמינה אמבולנס ואת אמה, על מנת לשמור על הילדים ולנסוע אתי לביה״ח.
מצבי לא בישר טובות!
הייתי מחוסר הכרה במשך יותר מ-4 שעות.
לאחר בצוע סי-טי, נתברר כי יש חשד לגידול במוח, הומלץ שחרור הביתה להמשך טיפול דרך קופת החולים.
למזלי, אשתי חשבה אחרת. בהתייעצות עם חברנו מזה 25 שנים, ד״ר יונתן רוט נוירוכירורג בכיר בבית חולים איכילוב בת״א, הוחלט על הזמנת אמבולנס פרטי שהעביר אותי, בליווי רופא צמוד ואשתי, לבי״ח איכילוב, שם ישנה מחלקת נוירוכירורגיה הטובה ביותר בישראל, בהנהלתו של פרופ׳ צביקה רם.
יונתן, ד״ר רוט, חיכה לנו שם כמלאך גואל! אחרי ששלחו אותי להדמית MRI, אובחן בוודאות כי מדובר בגידול ממאיר במוח, באונה הפרונטלית הימנית. פרופ׳ רם, בישר לי את הבשורה המרה, כשפניו מביעות אופטימיות זהירה ותחושת ביטחון. צוות מנצח.
למחרת היום, נותחתי ע״י פרופ׳ רם, שהיטיב לומר משהתיישב לצד מיטתי בבית החולים, כי: ״אנחנו נשואים נשואיים קתולים מעתה ועד עולם!״
לאחר 3 ימי אשפוז, שוחררתי הביתה עם בשורה קשה מנשוא, כשהגידול הוצא כמעט במלואו, ללא חסרים נוירולוגים וראשי תפור מאוזן לאוזן. מראה מפלצתי.
כך נכרכו השמחה והעצב יחדו.
חיי אמורים היו להשתנות מהקצה אל הקצה.
לאחר חקר וברורים מעמיקים, עליהם לקחה חסות ואחריות אשתי, אובחנתי, כי הגידול הינו בדרגת ממאירות 2 והומלץ לעבור נתוח נוסף להסרת יתרת הגידול, שהסתכמה לכדי 1.5 מ״מ.
באומץ ובנחישות הסכמתי והנתוח השני הצליח והשאיר אותי ללא חסרים נוירולוגים, אך מטופל בתרופות נגד פירכוסיים וסטרואידים, אשר השפיעו באופן נוראי על תפקודי ומצב רוחי.
השמנתי 15 ק״ג (עד אז, לא היה על גופי גרם שומן).
הייתי בדכאון וישנתי שעות מרובות.
נשלל ממני רשיון הנהיגה באופן זמני, עובדה שגרמה לי לאבד את החופש והעצמאות להתנייע.
תחושת המוות פשטה בי.
באותה עת, גייסתי את כל כוחותיי ורוחי האיתנה לשוב לשיגרה פשוטה- לקום בבוקר וללכת לעבודה.
כיצד מתגברים על הפחד?
בהחלטה נחושה, בעידוד אשתי ואישורו התומך והאמיץ של פרופ׳ רם, בספטמבר 2010, הפסקתי לקחת את התרופות נגד פרכוסים (מאחר ואלה לא חזרו על עצמם מאז הניתוח הראשון).
שם, עמדו לעזרי ההרגלים שהיו חלק מחיי, טרם המחלה.
השבת הריצה כחלק משיגרת יומי וככלי להחזרת האמון בגוף, שבגד בי.
חרף נסיונותי להוריד במשקל את הקילוגרמים העודפים שהתווספו, עקב לקיחת הכדורים נגד פירכוסים והסטרואידים, לא צלחתי ופניתי לעזרתו של תזונאי ספורט, שבמשטר דיאטה מוקפד עזר לי להשיל את העודפים הללו וחזרתי למידותיי הרגילות והבריאות.
כמו כן, בעזרתו של פיזיוטרפיסט קבוצת הכדורסל מכבי ת״א, רפי וירשובסקי, יצאתי מן הפציעה בגיד אכילס.
הקרקע הוכשרה לחזרת שיגרת אימונים והצבת מטרה, רק שהפעם לא היתה לשם הספורט בלבד אלא לשם הישארות בחיים וסיבה ברורה לקום למענה בבוקר כל יום- לעשות את מרתון טבריה בינואר 2013 ויהי מה!
בתוכנית מפורטת ומפרכת, בהדרגתיות מובנית ומוקפדת, תוך שמירה על אורח חיים בריא נכנסתי לשגרת אימונים.
בתחילה, כל יציאה לריצה, היתה מלווה בהתגברות על חרדה מלרוץ בשדות לבד, תוך לקיחה בחשבון כי אני עלול לפרכס ללא יכולת שליטה. לבד.
ככל שעבר הזמן, החשש פחת והתמוסס והאפשרות הזו לא שיתקה.
הגוף החל לחזור לעצמו.
האמון ביכולת הפיסית הטבועה בי מגיל 15 ובתעצומות הנפש - שניהם גם יחד, היו לרשותי.
הריצה היוותה ועדיין מהווה עבורי מקור לכוח וריפוי, שחרור ממחשבות וחיבור לעצמי ולהיותי חי וקיים!
בין הדמיה להדמיה, בתחילה כל 3 חודשים ובהמשך כל 6 חודשים, על מנת לוודא כי המחלה לא פעילה, הגעתי ליעד, בריא ובכושר שיא- מרתון טבריה בינואר 2013.
בהמשך, השתתפתי במספר מרוצים מקומיים, כמו מרוץ הר לעמק, מרוץ קבוצתי לאורך 215 ק״מ, כשהקבוצה היתה של חברים תומכים ומפרגנים ושמה היה: ״הכל בראש״.
באוקטובר 2013, חבר שלי ואני הצבנו לנו מטרה לעשות 33 קמ בשטח, במרוץ ״סובב עמק״. נהנתי מהאימונים לקראת ומהריצה בטוואי שטח לא סלול, נוף מרהיב ואווירה ספורטיבית.
בנובמבר 2013, אובחן שינוי קל ב-MRI, אשר בישר על התחלת חזרתו של הגידול.
והוחלט לחזור להדמיה כל 3 חודשים כדי לאמוד את השינויים וקצב התפתחותו.
עובדה זו, לא גרמה לי להפסיק לרוץ.
הריצה נותנת לי תקווה ומשמעות, כח וריפוי לשחרור כל המחשבות השליליות. לא איפשרתי לגידול במוח לפגוע בחדר הכושר המנטלי. הכל בראש ושם הרוח המרפאה!
הצבתי באומץ מטרה חדשה, שהפיחה בי תקוה ומשמעות. באפריל 2014, נסעתי לבדי למרתון פריז, היתה זו חוויה בלתי נשכחת. אך, הפקתי לקח חשוב, כי לתחרויות הבאות לא אסע לבדי כי אם רק בליווי אשתי, שהינה שותפתי למסע הזה!
בנובמבר 2014, הגדלנו, חבר שלי ואני, לעשות ורצנו 61 ק״מ בשטח, אולטרה מרתון, במרוץ ״סובב עמק״.
אשתי חיכתה לי בשטח ורצנו יחדו את ה-10 ק״מ האחרונים, יד ביד, מאושרים, שזכינו לרגע הזה.
תחושת ניצחון עילאית של הרוח על בגידת הגוף! לנצח את הפחד באמצעות הריצה...ולחיות. את הרגע הטוב!
שבועיים לאחר מכן, בהדמיה שיגרתית, נתבשרנו כי המחלה חזרה!
והפעם, הגידול פלש לאונה השמאלית הפרונטלית. אזור שאין יכולת גישה אליו, בלתי נתיח!
הדרך היחידה להתמודד היתה הקרנות למוח, במשך 8 שבועות וכימותרפיה משולבת במשך 9 חודשים, כמעט שנה שלמה של טיפולים בבית חולים תל השומר, תחת חסותו המופלאה של ד״ר ליאור צח, נוירואונקורדיולוג, שחיוכו ומקצועיותו מלווים אותנו באופטימיות זהירה עד היום.
במהלך שנת 2015, בין טיפול לטיפול, בין הקאות להקאות, המשכתי לרוץ ככל שהגוף איפשר.
למדתי להרפות ולשחרר, לכבד את הגוף ובקשותיו, לתת ולקבל.
סיימתי את הטיפולים בפברואר 2016, כשרוחי איתנה ופניי לבאות.
מרתון דבלין אוקטובר 2016- Here I come!!!
בעיר יצור בירת גינס, שברתי שיא גינס פרטי שלי- בחיוך, בכושר שיא, בלי פציעה, תוך מתן כבוד לפחד ולחלופיות החיים- הנפתי ידיים מנצחות בקו הסיום. שהוא התחלה...
כששיגרת חיי, בצוע בדיקת MRI, כל 3 חודשים במטרה לעקוב אחר הגידול, התחלתי בחיפוש אחר פיסגת הר לטפס עליה. בריצה כדי לחיות ולהשאר בחיים! כל זה, בעידודו, תמיכתו, השראתו ואישורו של פרופ׳ רם, אשר לא נותן לגידול המוח לבלבל את המוח.
מתוך אהבתי לספורט טיפוס הרים וצוקים, שהיה חלק ממני בשנות העשרים לחיי, נמשכתי באופן טבעי לאתגר הריצה במרתון ה״מון בלאן״!
הריצה בנוף העוצמתי, העוצר נשימה, הכבוד הדרוש לעוצמתו של הטבע, הענווה והצניעות הנדרשת, החיל, הרעד והפחד כחווית חיים קיומית עם האמונה בדרך, באימונים, בשחרור הרוח, ביכולת להיות כל רגע עם מה שמביא עמו, צעד צעד, לפגוש בדרך את שלל צבעי הקושי, הכאב, הסבל, התסכול אל מול המסוגלות להחזיר שליטה והנאה- כל אלה הם הפיסגה והניצחון שאני רואה אל מול עיני!
עת ללכת בזהירות על מנת להמשיך לרוץ את החיים...ובחיים!!!
תודה על האפשרות לספר את סיפורי.
בתקוה להפגש בנפתולי הדרך, בטוב, בבריאות וכשהרוח נושבת!
״... אתה חי רק פעמיים- פעם למען עצמך ופעם למען החלומות שלך...״ (007)
זן ואומנות אחזקת האופנוע/ עמ׳ 166
״..על הרים יש לטפס מתוך מאמץ קטן ככל האפשר, ובלי התלהבות יתרה. האמת שעל טבעך העצמי להכתיב את הקצב. אם אתה נעשה קצר רוח הגבר את הקצב, אם אתה נעשה קצר נשימה, האט. יש להעפיל בהר מתוך איזון בין קוצר הרוח לקוצר הנשימה. אז, כאשר הינך מקדים לחשוב על הדברים, מפסיקים צעדיך מלהיות אמצעים להשגת המטרה, וכל אחד מהם נעשה למאורע בפני עצמו. מעלה זה – יש לו קצוות משוננים, סלע זה – אוחז בהר בצורה רופפת. אלה הדברים שתמיד יש להבחין בהם. חיים הנחיים רק למען מטרה עתידה, הם חיים רדודים. צלעות ההר מזינות את החיים, ולא פסגתו. עליהן מתרחשת צמיחה של דברים, אולם כמובן, בלא הפסגה לא תוכלנה להתקיים צלעות כלשהן. הפסגה היא המגדירה את מהותן של צלעות וכך אנו ממשיכים הלאה.
דרך ארוכה לפנינו....ואין מה להמר...פשוט צעד אחר צעד....״
תגובות